"למות זו אמנות כמו כל אמנות אחרת.
לדעת מתי לרדת מהבמה כשאתה משאיר טעם של עוד ולא של נמאס.
זה למות נכון"

"על סף מותי הייתי רוצה לכתוב
קומדיה גדולה,
משהו שיעשה לכם מצב-רוח
עצום ונפלא,
משהו שיעלה חיוך על שפתיכם
ומפעם לפעם צחוק,
שיותיר אתכם בלכתכם הביתה
בתחושת סיפוק עמוק."

"מכל מה שאבד לי בחיי, כואבים מכול הזיכרונות שאבדו.
הם קיימים, הם בתוכי, לכאורה שלי, ואבודים לנצח."

"אז מה זה אדם? האם הוא מה שאמר אתמול,
או מה שהוא בוכה עכשיו,
או מה שישתוק בעוד רגע?"

"אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו "

"תגיד לי אתה,
מספיק לאדם שהוא חי כדי שתהיה לו ביוגרפיה,
או שחשוב גם תוכן לחיים?"

"עכשיו אני כאן יושב לבדי,
עם הרגע ההוא הקר.
יודע עד כמה ליבך הוא עני,
ועד כמה יופייך עקר.
אך אותה אהבה למרות רצוני
עדיין את שמך מבכה. "
עדיין קוראת לידך על כתפי,
לנגיעה אחת רכה.

"מישהו כתב פעם שיצירה היא ריגוש שנזכרים בו בשלווה.
יצירות. יצירות אמנות הן סערות נצחיות שנכפתו בכבלים."

"אהבה זה לא פרפרים וציפורים וריגושים. אהבה זה מחויבות. אם תקום כל בוקר ותשאל, "איפה האושר שלי? מה איתי? מתי תורי? מגיע לי? לא מגיע לי? אני ואני ואני", אז רוב הסיכויים שתהיה מאוד אומלל. אבל אם תקום בבוקר ותשאל, "איך אני יכול לעשות את האחר מאושר?" אז אולי יש לך סיכוי לבדל של אושר"

"סאטירה חייבת לבוא מאנשים ילדותיים, אגרסיביים וממורמרים."

"אבל אם אתה השתנית, אולי גם אנחנו יכולים להשתנות.
הרי נבראנו בצלמך, לא?
אולי יום אחד גם אנחנו נשתחרר מהכוח ונפסיק לפגוע אחד בשני."

"אני צריך לבקר את החברה שבה אני חי דרך הציר שבין מסורת לקידמה, דת וחילון,
והטקסים הם צינור לדברים האלה.
האמירה שלי היא שהלכנו לאיבוד, נטשנו הכל אבל לא בנינו דבר חדש, האם יש לי פתרון,
האם יש לי חלופה האם אני מציע איזה שהוא נראטיב, דרך חיים או שאני רק מבקר,
האם יש לי אוטופיה? פנטזיה?"

"באת אל תוך חיי,
היית לי אור ונחמה,
באת אל תוך חיי
כמו שמש חמה.

ממרחק גדול אני הולך
בדרך אל ביתך,
ממרחק אני קורא בשמך. "

"אהבתיך על שאין את הוגה,
על שאין בך דמעות,
על צחוקך שנדם, על שאין בך חכמה,
אף שאת המילים על שאין בך ממש,
אף שאת העולם."

"אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון,
הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה.
אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה."

"אמן שיודע מה הוא רוצה באמנות, לא בהצלחה, באמנות, חייב ליצור שני דברים: את היצירה שלו ואת הקהל שאליו הוא פונה. גם את הקהל שלו הוא יוצר בהדרגה. מי שלא יכול, שילך לקהל הרחב, ומי שיכול, שילך ויגדל לאט את הקהל שלו. ויקווה"

"הנה העצים במלמול עליהם
הנה האוויר הסחרחר מגבוה
אינני רוצה
לכתוב עליהם
רוצה בלבם לנגוע"

"בעומדי ליד איזה צ'ק-פוינט עזוב, ביקשתי לתפוס טרמפ על הקיבוץ שלי ליד נצרת.
אך עברו שעתיים וכבר עצרה מכונית-משא לידי. הנהג התכופף אלי ואמר 'זכרון יעקב'.
לחצתי את ידו בחמימות: 'קישון אפרים'."

"עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות.
עוד אצניח אלייך ידיים.
עוד אומר לך את כל המילים הטובות,
שישנן, שישנן עדיין..."

"חכו נא עוד הרף, עיצמו העיניים
חכו עוד שנייה - זאת ולא יותר,
הלילה אינו רק חלום ושמיים
לפעמים הוא תפילה למחר אחר."

"אינני נרתע משום עבודה פיזית ובלבד שלא תהיה מעייפת ביותר,
משום שהלא עבודה מעייפת אינה מתאימה אלא לאלה שאינם מתעייפים ביותר."

"אני לא יודע מתי אני ברווז ומתי אני משתמש בו"