"חכו נא עוד הרף, עיצמו העיניים
חכו עוד שנייה - זאת ולא יותר,
הלילה אינו רק חלום ושמיים
לפעמים הוא תפילה למחר אחר."

"אמן שיודע מה הוא רוצה באמנות, לא בהצלחה, באמנות, חייב ליצור שני דברים: את היצירה שלו ואת הקהל שאליו הוא פונה. גם את הקהל שלו הוא יוצר בהדרגה. מי שלא יכול, שילך לקהל הרחב, ומי שיכול, שילך ויגדל לאט את הקהל שלו. ויקווה"

"אהבה זה לא פרפרים וציפורים וריגושים. אהבה זה מחויבות. אם תקום כל בוקר ותשאל, "איפה האושר שלי? מה איתי? מתי תורי? מגיע לי? לא מגיע לי? אני ואני ואני", אז רוב הסיכויים שתהיה מאוד אומלל. אבל אם תקום בבוקר ותשאל, "איך אני יכול לעשות את האחר מאושר?" אז אולי יש לך סיכוי לבדל של אושר"

"עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות.
עוד אצניח אלייך ידיים.
עוד אומר לך את כל המילים הטובות,
שישנן, שישנן עדיין..."

"כשאני כותבת אני צופה בחלון של עצמי,
מנסה לגלות אדם משתנה מול העולם המשתנה.
כל יום אני רוצה לפרוץ את הגבולות של עצמי מחדש.
לא תמיד מצליחה. רוח באה והחלון נטרק.
כל יום אני מנסה לפתוח אותו מחדש."

"אבל אם אתה השתנית, אולי גם אנחנו יכולים להשתנות.
הרי נבראנו בצלמך, לא?
אולי יום אחד גם אנחנו נשתחרר מהכוח ונפסיק לפגוע אחד בשני."

"אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו "

"רֶגַע לִפְנֵי הַסּוֹף
רָאִיתִי אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי חוֹלְפִים
כְּמוֹ סֶרֶט שֶׁהָלַךְ אֲחוֹרַנִּית וְהִסְתַּחְרֵר
כְּמוֹ שִׁיר הָפוּךְ, שֶׁהִתְנַגֵּן יוֹתֵר מִדַּי מַהֵר
הָיִיתִי גַּל שֶׁהִתְרַסֵּק שָׁם עַל הַחוֹף
פִּתְאוֹם הֵבַנְתִּי מָה זֶה "בָּר-חֲלוֹף"
שָׁאַלְתִּי, מִי אֶת הַשְּׁבָרִים יָבוֹא וְיֶאֱסֹף?
זֶה הָיָה הָרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי הַסּוֹף."

"אהבתיך על שאין את הוגה,
על שאין בך דמעות,
על צחוקך שנדם, על שאין בך חכמה,
אף שאת המילים על שאין בך ממש,
אף שאת העולם."

"אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון,
הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה.
אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה."

"אז מה זה אדם? האם הוא מה שאמר אתמול,
או מה שהוא בוכה עכשיו,
או מה שישתוק בעוד רגע?"

"למות זו אמנות כמו כל אמנות אחרת.
לדעת מתי לרדת מהבמה כשאתה משאיר טעם של עוד ולא של נמאס.
זה למות נכון"

"תגיד לי אתה,
מספיק לאדם שהוא חי כדי שתהיה לו ביוגרפיה,
או שחשוב גם תוכן לחיים?"

"בעומדי ליד איזה צ'ק-פוינט עזוב, ביקשתי לתפוס טרמפ על הקיבוץ שלי ליד נצרת.
אך עברו שעתיים וכבר עצרה מכונית-משא לידי. הנהג התכופף אלי ואמר 'זכרון יעקב'.
לחצתי את ידו בחמימות: 'קישון אפרים'."

"מכל מה שאבד לי בחיי, כואבים מכול הזיכרונות שאבדו.
הם קיימים, הם בתוכי, לכאורה שלי, ואבודים לנצח."

"על סף מותי הייתי רוצה לכתוב
קומדיה גדולה,
משהו שיעשה לכם מצב-רוח
עצום ונפלא,
משהו שיעלה חיוך על שפתיכם
ומפעם לפעם צחוק,
שיותיר אתכם בלכתכם הביתה
בתחושת סיפוק עמוק."

"אינני נרתע משום עבודה פיזית ובלבד שלא תהיה מעייפת ביותר,
משום שהלא עבודה מעייפת אינה מתאימה אלא לאלה שאינם מתעייפים ביותר."

"מישהו כתב פעם שיצירה היא ריגוש שנזכרים בו בשלווה.
יצירות. יצירות אמנות הן סערות נצחיות שנכפתו בכבלים."

"הנה העצים במלמול עליהם
הנה האוויר הסחרחר מגבוה
אינני רוצה
לכתוב עליהם
רוצה בלבם לנגוע"

"אני צריך לבקר את החברה שבה אני חי דרך הציר שבין מסורת לקידמה, דת וחילון,
והטקסים הם צינור לדברים האלה.
האמירה שלי היא שהלכנו לאיבוד, נטשנו הכל אבל לא בנינו דבר חדש, האם יש לי פתרון,
האם יש לי חלופה האם אני מציע איזה שהוא נראטיב, דרך חיים או שאני רק מבקר,
האם יש לי אוטופיה? פנטזיה?"